בין עבדות לחירות במעבר בין דורות וזמנים

סבתא שלי הגיעה ממשפחה יחסית מפותחת מתימן, כך היא סיפרה לי, ולכן הוריה לא מיהרו לחתן אותה בגיל 12 כפי שנהוג והשיבו את פניהם ריקם של כל המחזרים שהגיעו לבקש ידה אחרי שהיא הגיעה למצוות. 
היא זכתה להמשיך להנות מחיים יפים, רעתה את הכבשים באחו, בהרים, יצאה אל הבאר להביא מים, נהנתה מהטבע והמרחבים.

סבא שלך היה שונה מהאחרים. כך היא אמרה. הוא היה עדין יותר מכולם. על פי סיפוריה הוא מאוד מצא חן בעיני סבתי. 
אני לא זוכרת אם היא סיפרה שהיא ראתה אותו לראשונה בבאר המים או בבית הוריה. אם הוא הגיע מלווה באביו לבקש את ידה או עם דוד שלו. אני זוכרת שהיא אמרה שהיא רצתה אותו ושהוא היה עקשן בבקשותיו להתחתן איתה.

הוריה הסכימו והם התחתנו.

נולדו להם במשך השנים 13 ילדים, 10 בנות ו 3 בנים. אני ביתו הבכורה של בנם- אהוד-בן הזקונים.

2 מילדותיהן נפטרו בגיל צעיר, האחת רבקה ואת שם השניה אינני זוכרת. סבתא ציינה אותן כשסיפרה לי על חייה אך לא הוסיפה מילים מעבר לשמותיהן ולגיל שבו הן הלכו. אולי נפטרו או אולי נחטפו.. מי יודע..

החיים היו קשים. 
אני זוכרת שהיא אמרה את המשפט הזה – סבתא שלי. 
היא סיפרה לנו בפרוט את סיפור העליה לארץ, הם מאוד רצו לעלות לארץ. 
ארץ הקודש והקדושה. 
סבא שלי ארגן את הכל. והם עלו עם שלושה או ארבעה ילדים קטנים, הלכו ימים שלמים ברגל על חמורים.. וגם שטו באוניה ועברו בדיקות מביישות בנמל חיפה.. 
הם הגיעו לכאן בתחילת המאה הקודמת ונשלחו לייבש את הביצות בהחולה, 
לאחר מכן קיבלו חלקת אדמה בשכונת מרמורק שברחובות, שכונה של תימנים.

פתחו חנות ירקות. סבתא שלי עבדה קשה, בחנות, בבית ובגידול הילדים, הניקיון היה חשוב לה והיא הקפידה מאוד על דרך ארץ. 
תמיד אמרה-
דרך ארץ קדמה לתורה. 
וללמוד קרוא וכתוב. למרות שהיא לא הגיעה מתרבות של השכלה וחינוך פורמלי זה היה חשוב לה
(ידעתן שבתימן ההיסטוריה והחוכמה היו עוברים מדור לדור דרך שירה, ריקוד ותיפוף??) 
היא הקפידה לכתוב בעצמה גם בערוב ימיה, 
כתב גדול וקצת מוזר.. בפנקס השמות והטלפונים הקטן שלה. 
אפתה עוגיות תימניות (קעד'ט) ובישלה מרק תימני.. עד שכבר לא הצליחה.

אני לא יודעת אם היא ידעה מה זה פמינזם. אני מנחשת שלא. אבל לתחושתי במסגרת המגבלות והגבולות של התרבות ממנה היא הגיעה והתקופה שבה היא חייתה- היא הנהיגה את חייה, היו לה ערכים שעל פיהם היא גידלה את ילדיה וחיה את חייה במסירות וחריצות אין קץ.

אני רעות, נכדתה שחיה בשנות ה 2000 רואה בנינו שוני וגם קווי דימיון:

אף אחד לא חיתן אותי אלא התחתנתי מרצוני בגיל 30, 
הלכתי ללמוד ולרכוש השכלה מרצוני החופשי,
אני בוחרת את מקום מגוריי ואת החינוך לילדותיי, 
בוחרת כל יום מחדש להיות נשואה לאיש שלי,
בחרתי ללדת כמו שאני רוצה ואיפה שאני רוצה,
בחרתי ליצור לעצמי עסק ולעבוד בו כפי שאני אוהבת, 
בחרתי להיות האחראית הבלעדית לבריאותי הנפשית והפיזית באמצעות הקשבה וחיבור לגוף,
בחרתי בערכים כמו אהבה, סבלנות ומודעות- שיובילו את חיי. 
לכאורה אני חיה בחופש מוחלט אבל וזה אבל גדול
אני עדיין שבויה ואף כלואה בדפוסים, הרגלים ורגשות שעברו אליי מבית אבי ואמי, מסבתי.. 
לעיתים אני מרגישה אשמה שאני לא עושה מספיק, לא טובה מספיק ולא מייצרת הצלחות בכל החזיתות.

חזיתות.. מילה של מלחמות.. כי העולם עדיין מונהג ברובו על ידי גברים שמקדשים מלחמה ושימוש בכוח ואני אישה שחיה בעולם הזה לכן האוטמט שלי הוא מלחמה או כניעה-
התעלמות מעצמי ומרחשי ליבי או מלחמה. הדרך למצוא את האמצע- את עצמי, את הדרך הנשית שלי.. היא ה-מודעות, היא צבירת הידע והעצמת החיבור לעצמי.

קראתי השבוע הגדרה יפיפה של פמינזם ואני שמחה לחלוק אותה פה- 
הפמינזם הוא לא המלחמה והניסיון להיות ולחיות כמו גברים אלא לאפשר לעצמנו להיות מי שאנחנו, לקדם שיוויון עבור כל המינים, לפתור בעיות בדרכים לא אלימות, לכבד ולאהוב את הגוף שלנו, לחיות מתוך שיתוף פעולה- עם הטבע ועם כל האנשים.

זהו פמינזם כלבבי- המטיב עם כל בני האדם והסביבה שבה אנו חיים.

מקדישה באהבה את הפוסט לזכרן של כל הנשים במשפחתי שכבר לא איתנו:

סבתי רחל
בת דודתי דליה
דודתי רחל
סבתי שרה
בת דודתי לילך
דודתי חנה
דודתי שושנה

לזכרן ולחיינו- אלו שעדיין פה ומעצם היותנו- מרגישות, חושבות ועושות למען עצמנו ולמען האחרים אנו מביאות ומובילות את המשך השינוי והצמיחה ?

חג חירות שמח,

שלכן,

רעות רסלר

יוצרת רשת קבוצות ההתפתחות "גדולה", מטפלת בפסיכודרמה, מנטורית לנשים בתהליכי צמיחה אישיים ועסקיים, 054-2267220, rayshlomi@gmail.com, לדף העסקי בפייסבוק: https://www.facebook.com/anigdola/ 

הי, אפשר להשאיר לי כאן תגובה (-:

השאר תגובה





דילוג לתוכן