למה אנחנו משמינים?

לירון יצחקי

קודם כל בואו נתחיל בלמה אנחנו לא משמינים . על פי התאוריה הרווחת (כן, זו רק תאוריה, למרות שמכרו לנו אותה כאמת לאמיתה), אנחנו משמינים כי אנחנו אוכלים יותר מדי קלוריות ומוציאים מעט, כי אנחנו לא מתעמלים מספיק ו/או כי אנחנו אוכלים יותר מדי שומן.
אז זהו שלא.
אני רוצה לספר לכם על תאוריה נוספת שאולי לא שמעתם עליה, אבל היא לא חדשה והולכת וחודרת למודעות בארץ ובעולם בקרב מדענים, רופאים וגם "סתם" אנשים שמתעניינים. זו תאוריה שמבוססת על הבנה מלאה של הפיזיולוגיה של גוף האדם וגם על הגיון בריא. תאוריה זו מכונה   "התאוריה ההורמונלית להשמנה".

משקל הגוף שלנו מווסת על ידי הורמונים שונים בגוף, כאשר הדומיננטי מבינהם הוא הורמון יחסית מפורסם – אינסולין (אותו אחד מהסוכרת). אינסולין הוא הורמון אנאבולי (מעודד בניה) אשר מופרש מהלבלב. מתייחסים אליו כ"הורמון שפע" – כאשר הוא נמצא בדם בכמויות גדולות, הגוף "מבין" שיש שפע של אנרגיה, ואז הוא מעודד תהליכי בניה בגוף ואגירת אנרגיה. כי כשיש שפע – בונים, מתרחבים וחוסכים ליום גשום.

לאינסולין יש כמה תפקידים ופעולות בגוף, המוכר ביותר הוא פינוי סוכר עודף מהדם והכנסתו לתאים, שכן רמות סוכר גבוהות בדם הן רעילות ומסוכנות. ללא פעולת האינסולין הסוכר ישאר בדם וזה, בלשון המעטה, לא טוב (זה מצב של סוכרת). חלק מהסוכר ינוצל על ידי התאים לייצור אנרגיה, והעודפים יאגרו כגליקוגן בשרירים או יהפכו לטריגליצרידים בכבד.
בנוסף ובמקביל, אינסולין מאותת לתאי שומן להתחיל לאגור שומן בצורת טריגליצרידים, כפי שאמרנו -יש שפע, אפשר לאגור. כך תאי השומן משמינים. אינסולין  לא מסתפק בלאותת לתאים להתחיל לאגור, אלא גם דואג לעכב יציאה של שומן מתוך המאגרים, כלומר מעכב ניצול של שומן לצורך ייצור אנרגיה. כאשר אנחנו רגילים להשתמש באנרגיה שמגיעה מסוכרים ופחמימות (כלומר אנרגיה זמינה ומהירה), הגוף לא פראייר ולכן לא ינצל את הרזרבות.
לצורך העניין, אם נכנסת משכורת גבוהה כל חודש, אינסולין הוא פקיד בנק בעל סמכויות-יתר שלא מאשר לכם למשוך כסף מהרזרבות, מהחסכון.

אז מה גורם להפרשת אינסולין? בעיקר סוכרים ופחמימות, כל סוגי הפחמימות (מלבד סיבים), גם פחמימות מלאות שמתפרקות בסופו של דבר לסוכרים פשוטים. כאשר רמת הסוכר בדם עולה (ואף לפני כן) מיד מופרש מהלבלב אינסולין אל מחזור הדם ופועל את פעולתו- הכנסת הסוכר לתאים ואגירת שומן (ותפקידים נוספים שלא נכנס אליהם כרגע). גם חלבונים יגרמו להפרשת אינסולין אבל הרבה פחות.

מי כמעט ולא גורם להפרשת אינסולין? שומן. על כן – שומן לא גורם לנו להשמין. קראתם נכון.  בנוכחות אינסולין, הגוף יעדיף לאגור שומן בתאי השומן (למשל אם אכלתם לחם עם חמאה או המבורגר עם לחמניה וצ'יפס). ללא נוכחות אינסולין (המבורגר בלי לחמניה וצ'יפס), או כאשר אינסולין יופרש בכמויות מתונות – הגוף יעדיף לנצל את השומן לייצור אנרגיה.

כאשר אנחנו אוכלים קורנפלקס בבוקר (פחמימות), תמרים כארוחת ביניים (שוב פחמימות), פסטה ברוטב עגבניות לארוחת צהריים (בהחלט פחמימות), סנדוויץ' מלחם מלא לארוחת ערב (אני צריכה לחזור על זה שוב?), ובין לבין שותים קולה או מיץ תפוזים טבעי (נחשתם נכון) ומנשנשים בורקסים ועוגיות במשרד (פחמימות ופחמימות)- במצב כזה יוצא שלאורך כל היום רמות הסוכר והאינסולין שלנו היו גבוהים, ולכן למעשה, היינו כל היום במצב של אגירת שומן.

במצב כזה, כאשר הקולטנים של אינסולין על גבי התאים מגורים ע"י אינסולין ברמה גבוהה ולאורך זמן מתרחשת תופעה שנקראת "עמידות לאינסולין".

כדי להמחיש את מושג העמידות אתאר לכם את מצבה של חברה שגרה ליד גן ילדים. בהתחלה הרעשים של צעקות הילדים היו משגעים אותה, כי הגירוי היה חזק לאוזניים שלה, והיא נאלצה לסגור את כל החלונות. לאט לאט היא פיתחה עמידות לרעשים, כלומר הפסיקה לשמוע אותם ולהגיב אליהם בעצבים (מכירים את התופעה?). אותו דבר קורה לקולטנים לאינסולין – הם כמו "אוטמים את אזניהם" לאינסולין ולא מגיבים אליו יותר (ומה שבאמת קורה זה שהתאים מפסיקים לבטא את הקולטנים). מה עושה ילד שצועק ורוצה שיגיבו אליו אבל אף אחד לא שומע אותו ומתייחס אליו?צועק יותר חזק!  אז הלבלב, שמקבל איתות שהגוף לא מגיב לאינסולין שהוא מפריש, מתחיל "לצעוק" ולהפריש עוד ועוד אינסולין, בתקווה שמישהו ישמע אותו.  כך הדם שלנו מלא אינסולין, שהתאים פחות ופחות מגיבים אליו, אבל תאי שומן מגיבים גם מגיבים, וככל שיש יותר אינסולין בדם, כך הגוף נוטה יותר ויותר לאגור שומן.

המעגל הזה נהיה יותר מרושע כאשר אינסולין מתחיל לרדת, כי לא אכלנו משהו כבר שעתיים, וזה מיד מורגש לנו כרעב, ואו אז אנחנו מתחילים לחפש את הנשנוש הבא, שככל הנראה יהיה מורכב ברובו מפחמימות (נכון?).

ויש עוד- רמת אינסולין גבוהה משפיעה על פעילות של הורמון נוסף שקשור לשובע – הורמון הלפטין . הורמון זה מופרש מרקמת שומן ואומר לגוף שתאי השומן מלאים מספיק, והגיע הזמן להפסיק לאכול. לאחר שלפטין מופרש בכמות גבוהה לאורך זמן (ככל שמשמינים) מתפתחת עמידות ללפטין (כלומר המוח לא "שומע" את הלפטין) שמביאה למצב שהגוף לא קולט את המסר של "אפשר להפסיק לאכול", ולכן אנחנו ממשיכים לאכול ולא חשים שובע אמיתי.

זה לא סוד שהתרבות המערבית והישראלית מאופיינות באכילה מוגזמת של דגנים, סוכרים ומוצריהם- קמחים, לחמים, פסטות, ממתקים,עוגות, פתיתים, בורקסים ואפשר להמשיך עם הרשימה הזאת עוד הרבה זמן. א כילה מרובה זו של פחמימות לאורך זמן מעודדת הפרשת אינסולין מרובה המשבשת לנו את מנגנוני הרעב והשובע ומשבשת את מאזן השומן בגוף, לרעתנו . גירוי מתמיד של רקמת השומן על ידי אינסולין הוא הוא המעודד אותה להמשיך ולצבור שומן. לא אכילת שומן, לא חריגה מכמות הקלוריות, אלא הפחמימות והאינסולין. הם השינוי המהותי שחל בתזונה של האדם המערבי בעשרות השנים האחרונות, ומביא עלינו את מגפת ההשמנה ומחלות רבות נוספות.
ואנחנו משמינים, ולא מנחת.

למען הדיוק שחשוב לי כל כך , רק אציין, שהתמונה של ההשמנה היא הרבה יותר מורכבת מזה. תהליכים פיזיולוגיים בגוף, כולל השמנה ומאזן השומן בגוף, מורכבים מהמון תהליכים קטנים שמתרחשים במקביל, ומושפעים מהמון גורמים. על מנת לא להכביד במידע, בחרתי להציג את הדברים בצורה יחסית פשוטה (וגם זה לא יצא ממש פשוט, הא?)…

ודאי תשאלו – "אז מה את אומרת, שלא צריך לאכול פחמימות בכלל?"
על כך במאמרים הבאים… או באתר שנמצא בתהליכי הקמה..
וגם- אם הרבה פחמימות זה לא טוב לנו, למה קשה להפסיק לאכול אותן?

ניתן ליצור איתי קשר בטלפון- 052-5940236

או במייל – lironi222@gmail.com

הי, אפשר להשאיר לי כאן תגובה (-:

השאר תגובה





דילוג לתוכן