יציאתי לחירות/ לימור פינילס

בעודי שוכבת שם על הרצפה, ממררת בבכי, כאילו יצאתי מתוך עצמי וראיתי את
הסיטואציה מהצד, ורציתי רק לקבור את עצמי באדמה, להיעלם. חום 41 מעלות, הגוף
של רועד , החרדה בעיצומה , חוסר תחושה ברגליים. .והם עומדים מעליי ספק
מעודדים אותי ספק שמחים לאידי.
הנפילה הזו היתה אחרי תקופה ממושכת של התרוממות. ככה זה כשחיים עם פוסט
טראומה, זה בא בגלים. אבל לנפילה הזו לא ציפיתי, לא התכוננתי ולא היה נראה
שהיא תגיע , בטח שלא בעוצמות כאלה. רק התחלתי משרה חדשה, וכמו כל משרה
קודמת, הצלחתי מהר, התחבבתי מהר על הסובבים ועל פניו הכל היה נראה על מי
מנוחות. אבל בפנים געש ובחש האני שלי שלא היה מרוצה, שהיה לו כבד, שהיה לו
לא טוב, ואני שכל חיי התרגלתי לרצות, לעשות מה שלאחר וטוב, להאכיל את כולם
במיטב המאכלים ולאכול מקופסת שימורים בעצמי… בפנים האני הזה ניסה לומר לי
משהו. ואני לא הקשבתי. אז הגוף שלי עשה את העבודה והפיל אותי לרצפה, תרתי
משמע, כי רק ככה הקשבתי. בערך.
אני זוכרת שאחרי שעות בבי"ח מסוחררת מתרופות הגעתי הביתה ולא מצאתי את
עצמי.הייתי צריכה מרחק וניתוק. אז זה קרה , ומצאתי את עצמי חודשיים פלוס מינוס
על הספה של אחותי. הספה הקטנה שנדחסתי לתוכה והרגשתי מוגנת. לא רוצה
לשמוע, לא רוצה לראות, מתביישת לצאת, מתביישת להסתכל במראה. ולמה ? למה
אדם שסובל מפוסט טראומה צריך להתבייש ? תחושת הקורבן ביג טיים.
לאט לאט הרמתי ראש, בחצי אוזן הקשבתי לאדם שלא ראיתי שנים והרים אותי
אנרגטית ..מאז הוא נעלם אבל היה כנראה צריך להיות שם רק בתקופה הזו…כנראה.
ההתרוממות לא היתה קלה אבל נקודת השפל היתה מאחוריי.
חזרתי הביתה , שכבתי בין שני ילדיי במיטה שלי הגדולה , בעלי כיסה איתנו והרגשתי
סוף סוף הכי מוגנת בעולם. ידעתי שאני צריכה שינוי ולא ידעתי מהו.
כמו עוף החול שחרוט לי הזרוע, קמתי מהאפר של עצמי. חזרתי לעבוד. השנים
הטובות והמוצלחות שלי מקצועית עזרו לי , לפחות בהתחלה… ואז החיים התגלו לנגד
עיניי, קולגות שבמילים עדינות עשו לי מוות, לא הבינו ולא קיבלו, לא ידעו מה מסתתר
בפנים, למזלי היו שם כאלו שראו מעבר ונתנו לי יד ולא ויתרו לי ולא ויתרו עליי. ואז
שוב לגרד את עצמי מהמיטה בכל בוקר, שוב להצמיח חיוך, אבל הילדים בגן, ככ עטפו
באהבה שהיא ריפאה אותי , בכל פעם קצת יותר.
כשרציתי ללכת להתפתח לכיוון אחר, לעשות את השינוי שככ ייחלתי לו, נקרה בדרכי
דרך חברה שלימים הפכה לאחות בלב ובנפש, קורס טיפולי. הלכתי ללמוד למען
ההתפתחות העצמית שלי.
הרגשתי שזה נתפר למידותיי וחיכה לי. סיימתי את הקורס אבל השינוי היה עוד בגדר
חלום.
ואז יום אחר הסתכלתי בטלויזיה וראיתי אדם , זר לי אבל מרגיש לי כל כך מוכר,
שיטוט בגוגל הביא אותי להרצאות שהוא עושה על סיפור חייו ואני החלטתי שניפגש.
נפגשנו ערב אחד ומשם בהרצאה שלו וכששמעתי אותו עומד ומדבר, אמנם מילותיו,
סיפור חייו שונה משלי לגמרי, אבל המון דמיון, המון נקודות השקה, המון כוח, המון
גירודים של עצמך מהרצפה, הרגשתי שהוא מדבר מגרוני. שהוא יבין אותי. שיחות
שניהלנו אישרו את זה ,הקשר החברי נמשך וההשראה שלו ניקרה בי כל יום.
המשכתי את עבודתי בגן ולאט לאט התחלתי לעסוק בטיפול הרגשי. התחום ריגש
אותי וסקרן אותי ואתגר אותי , הכל ביחד. ובמשך שנתיים כך נראו חיי, בבוקר גננת
ואחה"צ וסופ"ש מטפלת רגשית בשילוב אומנויות.
יחד עם ההצלחות הקטנות הביטחון עלה , במקביל לכך שאת הטיפול הרגשי יישמתי
על עצמי כמובן וכמו מטופליי, ניקיתי מעצמי דפוסי התנהגות שתקעו, תקיעויות
שהכבידו, דברים שלא משרתים אותי יותר . לאט לאט מילאתי את עצמי בכלים
שעוזרים לי להתמודד .
לפני פחות מחצי שנה הגיע שיא קטן, פסגת הר קטנה שהגעתי אליה . החלטתי שאני
מקדישה את כל זמני לעסק הטיפול שלי והיום, באמת בזמן מועט כל כך של מספר
חודשים בודדים העסק משגשג ומצליח ! כל כך הרבה יש בה בפסגת ההר הזו, גם את
התהליך שאני עברתי , גם החופש להחליט על דרכי, על שעותיי , הזמן שאני מקדישה
למשפחה ולילדיי בפרט ,כולם ועוד הרבה מובילים לדבר אחד, יציאה לחירות
מקצועית.
היציאה שלי לחירות נפשית אמיתית היא דרך ארוכה, כמו ריצת מרתון , רק שאני
בהחלט כבר במטרים האחרונים. צברתי כוח, מסתכלת לאחור לא כדי לראות את
הקשיים שהיו אלא כדי לראות את הדרך הארוכה שעברתי. מבטיחה לעצמי שהנפילה
ההיא על הרצפה , תרתי משמע, לא תקרה יותר , אני עומדת על שתי רגליי ומביטה
קדימה. גם אל עינייהם של אלו שעמדו מעל והיה להם הרבה מה לומר. אני מסננת
מחיי את כל שלא חשוב. מדייקת עבור עצמי את מה שטוב לי , את חבריי ואת אלו
המקיפים אותי. לומדת להתמודד עם קושי ואכזבות בלי ליפול למטה, בלי להתמוטט.
אני מודה על המקום הקסום שאני נמצאת בו היום, מופקת אהבה ופרגון. אני שישבתי
והסתכלתי על אותו חבר מרצה … אני מרצה בעצמי לאמהות והורים, מטפלת בילדים
מקסימים ועוזרת להם להתגבר על שלל מכשולים, מדריכה ומכוונת גם מבוגרים,
חברים וקולגות. ובהחלט בהחלט לא מתביישת, כי כל התוויות, הפוסט טראומה,
החרדות, ההתקפים, הנפילות. כולם הביאו אותי לאן שאני היום. אפשר לחיות ככה
ואפילו לחיות טוב! להגיד שאין קשיים לא אומר, כי יש ויש רגעים של פחות ויש של
יותר , אני לומדת לרצות קודם כל את עצמי, ואת מי שמחזיר לי אהבה , לומדת להקיף
את עצמי בחברים שמדוייקים לי, לבחור לי מנטורים מקצועיים שירימו אותי. לומדת לא
לסחוב איתי את האבנים האלו בכיסים שהכבידו עליי- לרצות, לשכוח מעצמי, להתבייש
ועוד.. כל פעם זורקת אבן אחרת החוצה והקלילות בכיסים מורגשת.
היום אני יודעת שאפשר לצאת לחירות נפשית ומקצועית וליצור הצלחה בכל תחום,
רק צריך להקיף את עצמך בטוב, להאמין בעצמך ולבחור נכון את המטרות, כל פעם
קצת.

 

לימור פינילס, אמא ל 2, גרה ביבנה, מאמנת רגשית באמצעות אומנות, אשת חינוך החל משנת 2005
בעלת תואר ראשון bed בחינוך מיוחד. מדריכת אומנות וציירת. 

לדף העסקי- יוצרים הצלחה-https://www.facebook.com/yozrimhazkacha/

054-539-6633

הי, אפשר להשאיר לי כאן תגובה (-:

השאר תגובה





דילוג לתוכן