חלום ילדות

מאז שהייתי קטנה, רציתי לרקוד. זוכרת את עצמי רוקדת בסלון לצלילי מוסיקה קלאסית בפטיפון או למוסיקת ג'אז שאבא שלי ניגן. קצת מתביישת וגם מאושרת. כשהגעתי לגיל שאפשר ללכת לחוגים, באופן טבעי רציתי ללמוד בלט, אבל הורי חששו בגלל האסטמה ממנה סבלתי, ו"הציעו" לי ללמוד פסנתר.  בתור ילדה טובה ומרצה, קיבלתי את הצעתם בלי מחאה. הייתי תלמידה בינונית אבל לרוב נהניתי מהנגינה, והרצון ללמוד בלט נשאר כמאין כמיהה נסתרת עמוק בלב. באותם ימים חוג הריקוד היחידי היה בלט קלאסי, ואם לא התחלת בגיל מוקדם, 5-6-7 , זה כבר היה אבוד. וכך נולדה לה תחושת הפספוס.

האסתמה ליוותה אותי מגיל 5, ביחד עם תחושת הפספוס שהתפתחה עם השנים לתסכול על כך שבמשך שנים עבדתי בעבודות שלא סבלתי ושלא תגמלו אותי כספית או בכל דרך אחרת. המפנה התרחש בסביבות גיל 40, כשאמי גססה ממחלת הסרטן. חברות הציעו לי לבוא לשיעור יוגה במתנ"ס השכונתי, וקול פנימי שלא כל כך הקשבתי לו עד אז, אמר לי שזה הזמן ליוגה. מהשיעור הראשון, הרגשתי שבאתי הביתה.  התמדתי בחוג, ואחרי כחצי שנה, כשאני בתוך תנוחת הדג, שוכבת על הגב עם הראש לאחור, חלפה בראשי המחשבה שהייתי רוצה להיות מדריכה ליוגה. אחרי רגע המורה התכופף ולחש לי שהוא חושב שהיה מתאים לי להיות מורה ליוגה. זה היה מסר שלא יכולתי להתעלם ממנו. בסיום השיעור שאלתי את המורה איך עושים את זה, ותשובתו הייתה שנוסעים לקורס מורים של חודש בחו"ל. נבהלתי, זה לא נראה אפשרי לעזוב את הילדים שהיו בני 5-13, הבעל ואת העבודה לחודש ימים, אבל הזרע נטמן ולא נתן לי מנוח עד שביקשתי מבעלי לאפשר לי לעשות את הצעד הזה. לשמחתי הוא הסכים וביולי 1997, כשנה וחצי אחרי שהתחלתי לתרגל יוגה, נסעתי לקורס מורים ליוגה של חודש מרוכז באשרם של ארגון שיווננדה הבינלאומי, בקנדה. לאחר שחזרתי לארץ המורה שלי התכונן לעבור לצפון, והתחלתי ללמד בחוג היוגה במתנ"ס במקומו.

המסע שלי בעולם היוגה פתח לי פתח לתקווה לריפוי האסתמה והאלרגיות מהן סבלתי כל חיי.  המסע הוביל אותי לטיפולי גוף ונפש, ללימודי פסיכותרפיה גופנית ובעיקר הביא אותי אל עצמי.  במשך הזמן האלרגיות פחתו (אם כי לא עברו לגמרי), אבל האסתמה נשארה, עד לפני כ-5 שנים. מאז אני לא נוטלת תרופות ולא עברתי התקף שלא יכולתי להתגבר עליו תוך זמן קצר בעזרת נשימות.

במהלך השנים, במסגרת הלימודים והסדנאות שנחשפתי אליהם, הזדמן לי לרקוד ריקוד חפשי וכל פעם הרגשתי שהריקוד בא לי בטבעיות כאילו אני כל חיי רוקדת, וגורם לי לאושר רב. לפני 7 שנים נתתי לעצמי מתנה גדולה והתחלתי לרקוד באופן קבוע. אפילו השתתפתי במופע מחול. לפני מספר שנים, התחיל לבעור לי בעצמות לחבר בין שתי האהבות שלי, יוגה ומחול, ולהעביר את החוויה שלי של חיבור לגוף, מתן ביטוי ליצירתיות ולרגשות ולשמחת החיים, לעוד נשים, וכך נולדה הסדנה שלי "מתנועה לתנוחה – לגלות את האושר במפנים".

אני מסכמת את המסע עד עתה בהודיה על כל מה שהיה, מה שיש ומה שיהיה.

אנט אשר

מורה ליוגה, מטפלת ביוגה תרפיה, מנחת סדנאות יוגה ומחול לנשים

 052-4617376

הי, אפשר להשאיר לי כאן תגובה (-:

השאר תגובה





דילוג לתוכן