וכל אחת מוצאת את עצמה ברעותה

הן נכנסות בדלת הבית, הבית הביתי הזה, שלא מסודר למשעי. הבית האנושי שיש לכל אחת ואחת מאיתנו כשאנו לא מתאמצות מידי לסדר ולנקות אותו כדי שיהיה כמו מוזיאון. אנו נכנסות בדלת קצת או הרבה מובכות ומתקבלות עם מבט בעיניים, חיבוק וחיוך חם. והמבוכה משילה מעט מעצמתה…

הנה הגענו.

הגענו למקום שנעים בו, מקבלים אותנו בו, בדיוק כפי שאנחנו. מן מרחב שהוא כעין רחם שכזאת… חמה ועוטפת ושאפשר לגדול בה באופן טבעי בלי שאף אחד ילמד אותנו משהו חדש ומסובך מידי להבנה ויישום.

ואז נאכל משהו טעים, אולי קנוי ואולי תוצרת בית, נכיר, נתעדכן:

מה את עושה? כן? כתבת ספר? תראי לי!

את בתחילת דרכך? עדיין לא עצמאית- מה את רוצה לעשות?

ישאלו אותנו ויתעניינו בנו בסקרנות של חיים ואנו נענה בחזרה, והסקרנות תגבר וכך גם האור המנצנץ בעיניים.

נתחיל את המפגש, ננוע וננשום ונתחבר פנימה ונמצא שלווה בתוך כל ההתרגשות הזאת.

כשנתחיל אחת אחת לשתף מה מעסיק אותנו נתרגש לגלות את עצמנו בנשים אחרות- בהצלחות, באתגרים, בדילמות, באהבה.

באהבה. כולנו רוצות להעביר טוב הלאה- ללקוחות שלנו. 

נוכל להגיב ויגיבו לנו ולא נצטרך לרגע אחד להיות מי שאנחנו לא כרגע,

לא נצטרך לעלות הצגה שואבת אנרגיה או להתאמץ להיות משהו שאנו לא.

ומשם, מתוך החיבור הזה, נצמח כל כך גבוה.

נצמח כל כך גבוה מתוך הקירבה הזאת לעצמנו ולאחרות.

באופן דומה לאיך שצמחנו אז ברחם אימנו, בטבעיות גמורה, כי היינו עטופות שם בפנים ויכולות פשוט להיות.

נצא עם תובנה או שתיים לגבי מה כדאי לנו לעשות ואיך להתמקד בעשייה העסקית שלנו והלב יהיה מלא והמוטיבציה תגעש לה ונוכל להמשיך הלאה להגשמת המטרות היעדים והחלומות שלנו בנחישות והצלחה

מפגשי גדולה הקרובים: http://bit.ly/1akOlp4

IMG_3586

הי, אפשר להשאיר לי כאן תגובה (-:

השאר תגובה





דילוג לתוכן