הדרך לטבריה/ נעמי קהת

השילוט ״טבריה״ , מופיע ברור על הכביש.

הכביש עצמו כנחש שחור, מתפתל ומסתלסל ככל כביש הצפון בעת הזו. נע ימינה ושמאלה, לא ממש בהחלטיות.

אני נוהגת לצפון, לאחר כעשר שנות התרחקות, שנות מעבר למרכז הארץ.

מרכז הארץ?

ארץ האספלט, הבטון, רמזורים ופקקים.

עברתי, אז עוד היינו יחד ועברנו. ממחוזות לידתי, הרי הגליל, עמק יזרעאל ורוחות הצפון הקרירות.

עברנו יחד  אישי ואני, כמו הורים מזדקנים רבים.

לשם, ליד הילדים.

בני הארבעים חמישים, הם ״הילדים״.

שם , במרכז, גם נפרדנו.

את גופתו , הבאתי חזרה לקבורה למורדות עמק יזרעאל.

עתה, אחרי עוד כמה שנים ועוד כמה מחלפים חדשים בכביש, אני נוסעת לביקור.

השילוט דומה כאז, הכביש הנסלל ומעוצב מחדש, אינו דומה כהוא זה לקודם.

ריבוי המסלולים , גם מוחק את דימוי הנחש.

עכשיו הכבישים מזכירים יותר את העכביש וקוריו המופלאים .

על פניו המסלולים הרבים פותחים דרכי תנועה רחבות יותר.

אני תוהה על כך . הכבישים רחבו,

אך הנוהג בהם  כבר אינו רואה את הנוף.הנוף התרחק מהכביש.

גבעות העמק יושרו בחלקן. הצמחיה המקומית נעקרה והאדמה גולחה.

הכבישים רחבים יותר. ופחות נשמה נושמת בהם.

עשורים אחדים חלפו עלי כאן בכביש. כרעיה צעירה טריה, ״ירוקה״ בסלנג של אז.

כגננת חדשה, ביישנית ונבוכה בדרכי לגן החדש. בדרך אוספת פרחי  כותנה לבנה צחה לקישוט הגן.

לצורך כך יורדת בתחנת האוטובוס, זו שאינה הרגילה ״שלי״. כדי להגיע אל שדה הכותנה הלוהט בסוף הקיץ.כאשר כותרות הצמחים בשלות בלובנן.

ושוב שבה אל הכביש והשילוט המוכר,עכשיו 

כאם צעירה , מלאת מרץ, בטוחה באמהותה.

בטחון של תום וסוף הנעורים,

כאותו הלך בקלף ״השוטה״ מתוך קלפי הטארוט.

ועוד כמה נהיגות, רציפות ומהירות. עתה כבר אשה בשלה , עובדת כאן יומיום.

אוהבת , כמה אוהבת את הכביש השקט, המוכר. את הנוף המנמנם לעיתים ואת אנשי העמק והגליל.בחורף סוער וערפילי. הגשמים צובעים בירוק את הכל .בקיץ, יבש וצחיח.

ותמיד, תמיד שלי . ארץ אהבתי.

עתה, השילוט דומה והכביש הינו זר ומוזר.

אני זרה בארץ אשר הכרתי וידעתי.

זרה גם בשערי הזיקנה.

נפרדת מהמוכר וידוע.

מהכוחות, הידע והשליטה שלכאורה.

חושיי שהיו חדים,

כאילו מזהים את השילוט ״טבריה״ ״ עפולה״.כאילו .

וידיי הנוהגות כבר לא חשות כאחד שלם עם ההגה.

כתמי הזוקן עליהן, עדות ברורה שותקת.

גם היד היא שלט.

דומה ושאינו דומה.

בצומת , נער מניף ידו, מבקש טרמפ.

הוא עולה ״את נוסעת לטבריה?״.

כן, אני עונה בשקט

״כן, לטבריה״.

 

נעמי קהת

כפר סבא

קיץ 2018.

נעמי היא גימלאית, אם וסבתא,
עושה כמיטב יכולתי, מטפלת הוליסטית , מנחת קבוצות. שומעת . ומקשיבה.

הי, אפשר להשאיר לי כאן תגובה (-:

השאר תגובה





דילוג לתוכן