תראה חבר, הפחד לא עובר/ רעות רסלר

עברי לידר שכתב את מילות השיר של שרית חדד "החום של תל אביב" מסכם בדיוק ובקיצור נמרץ בבית השלישי של השיר את עיקר המאמר לפניכם:
"תראה חבר, הפחד לא עובר 
הוא רק הולך ובא, הולך ובא…"
 
אז אם הפחד לא עובר והוא נוכח וקיים בכולנו בעצמה כזאת או אחרת מדוע קשה לנו כל כך להכיר בו, לדבר עליו ולהתמודד אתו כך שנוכל לאזור אומץ ולצאת לפעולה נכונה למרות נוכחותו ואולי אף בזכות קיומו?
"אל תפחד" אנו נוהגים לומר לילדנו כשהם מהססים לפני התנסות חדשה, "אין לך מה לפחד" או "מה אתה מפחד?" אנו נוהגים לשאול בחוסר סבלנות. "פחדן!" היא מילת גנאי בחברת ילדים. אבל למעשה אנחנו המבוגרים מפחדים לא פחות והרבה פעמים מאפשרים לפחד המודע והבלתי מודע שקיים בנו לנהל את חיינו במקום שאנו ננהל אותם בעצמנו. 
תהליכי מודעות והתפתחות משמעותיים מאפשרים לפגוש את הפחד שקיים בנו, מהדאגות הקטנות והחששות שמוכרים לנו באופן יומיומי ועד פחדים בלתי מודעים שהרבה פעמים הם אלו שמאפשרים לדאגות לצוץ בראשנו עד התקפי חרדה בלתי נשלטים.
 
לא צריך ולא כדאי לחכות להתקפי חרדה או למשברים גדולים בחיים ומומלץ בחום להכיר בפחד ולעבוד אתו באופן מודע כל יום. ניתן לעשות זאת דרך עבודה עצמית יומיומית. 
חשבו על נושא שמטריד את מנוחתכם בימים אלו, עוד חשבו מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות בנוגע לנושא הזה, אפשרו לעצמכם להרגיש את הפחד שעולה בכם בעקבות הדמיון הזה, כתבו אותו לעצמכם ושתפו מישהו קרוב אליכם בתחושות ובממצאים של התרגיל. 
הרבה פעמים מפגש שכזה עם הפחד הכי גדול שלנו יאפשר לנו להתנהל אחרת בחיי היום יום, בעקבות מפגש ישיר שכזה נוכל להבין את עצמנו טוב יותר, להכיר את התגובות האוטומטיות שלנו, נוכל לטפל בעצמנו בהתאם ולהתחיל תהליך התפתחות שיאפשר התמודדות מיטבית עם הפחד ועם הנושא שבגינו הוא קיים.  
 
פחד איננו מיותר כלל וכלל, גם כשאנחנו בטוחים ואיננו במצב של חיים ומוות, גם אז, יש לפחד משמעות חשובה. כמו מן מצפן מכוון הוא יכול לסמן לנו על מה כדאי לנו להתבונן כרגע בחיינו, איפה לשים את תשומת הלב. התעלמות ממנו עלולה להביא למשברים ותחלואת הגוף. 
 
רוב שנות ה 20 לחיי פחדתי מאוד ממחלת הסרטן, פחדתי שיום אחד סרטן יתגלה בגופי ואני אמות בייסורים מהמחלה הארורה הזאת. היום כמעט 20 שנים מאוחר יותר אני יודעת שהפחד שלי היה מוצדק, רוב שנות ה 20  סבלתי מהפרעות אכילה ובושה גדולה בעקבות זאת. הסתרתי את רוב רגשותיי ותחושותיי הקשות ולא ביטאתי או שיתפתי אף אחד מיקריי במה שעובר עליי. הפחד לחלות היה מוצדק.
בהדרגה לקראת גיל 30 ולאחריו נפרדתי מהפרעות האכילה, מתחושות הביקורת ודפוסי ההסתרה ויחד אתם גם הפחד ממחלת הסרטן נעלם. 
 
פחד אחר שהיה קיים בי רוב שנות חיי הוא הפחד מלהיות שמנה במיוחד, עד כדי כך שלא אוכל לנוע בכוחות עצמי, הפחד הספציפי הזה המשיך ללוות אותי באופן בלתי מודע גם כשהפכתי לאם. ביתי הבכורה היא זאת שהפכה להיות אובייקט שעליו השלכתי את הפחד, ניסיתי לשלוט בכל דבר שנכנס לה לפה, לשמחתי, בזכות תהליכי התפתחות שעברתי זיהיתי את הפחד שהיה קיים בי וחזר אליי בשיא העצמה בנוגע אליה. בזכות המודעות לפחד וההתמודדות איתו, יכולתי לנקוט דרכי פעולה וביטוי אחרים ובריאים יותר בנוגע אליה ולפתח תחושת בטחון שמאפשרת גם לה לסמוך על עצמה. 
 
ההתמודדות עם הפחד יכולה להיות מפחידה ומציפה בלבול וחוסר שקט, לכן כתיבה, שיתוף ותהליכי התפתחות וטיפול מאוד יכולים לעזור ולאפשר לחיות חיים טובים יותר ביחד עם הפחד. 
 
בדיוק כפי ששרים יחד דודו טסה ושלמה ארצי בשירם "לתת ולקחת":
 
"ניסיתי ניסיתי מאד, 
להילחם ברוחות, 
לא סיפרתי לך כמה. 
ניתקתי את עצמי מהרוב, 
אך בתוך המציאות, 
חטפתי ג'ננה. אדם צריך שתהיה לו מילה, 
קצת מקום בעולם, 
אהבה לא נשכחת. 
וקול אמיתי לתפילה, 
ורגע מושלם, 
כדי לתת ולקחת, 
ולא…לפחד מהפחד"
 
מאת: רעות רסלר, מייסדת "גדולה"-רשת קבוצות התפתחות אישית לנשים, מטפלת ומנחה פסיכודרמה.
בעלת קליניקה פרטית בעין הבשור וברחובות, מכשירה מנחות "גדולה" ומנחה קבוצות פסיכודרמה לנשים. 
כדי להתעדכן באירועים והמפגשים הקרובים בהנחייתה הכנסי לדף: "רעות רסלר-גדולה"
או צרי קשר ישיר, רעות- rayshlomi@gmail.com 054-2267220 

הי, אפשר להשאיר לי כאן תגובה (-:

השאר תגובה